המירוצים הגדולים של מרץ, פריס-ניס וטירנו-אדריאטיקו, מאחורינו. פריס-ניס היה אחד המירוצים הטובים ביותר שראינו בתקופה האחרונה, בו הזוכה, סרחיו הנאו הקולומביאני, גבר על אלברטו קונטאדור בשתי שניות סה"כ. הנאו הוא מטפס מצויין שהפך שלא בטובתו לסוג של איוב בענף (בגלל פציעות, החמצות זכייה חוזרות ונשנות ופסילות בלתי מוצדקות על רקע הדרכון הביולוגי), והזכייה במירוץ הזה תביא לו את ההכרה לה הוא ראוי. במירוץ המקביל טירנו-אדריאטיקו, נאירו קינטאנה שלח מסר מאיים לקראת הגרנד טורים המתקרבים, כאשר גילה עליונות מוחלטת על ועידת הפסגה של המטפסים שהגיעה למירוץ. לזכייה הקולומביאנית הכפולה אפשר לצרף גם את הזכייה של פרננדו גביריה בקטע המיאוץ האחרון של הטירנו, ואת המהלך של חרלינסון פנטאנו שפירק את המובילים בפריס-ניס, ונקבל עוד הוכחות לכך שמדובר במדינה הדומיננטית ביותר כרגע בענף, אימפריה של ממש.

החל מסוף השבוע הקרוב, הפוקוס עובר למה שמכונה "הקלאסיקות של האביב". זוהי סדרה של מירוצים חד יומיים, בקצב של אחד בשבוע לפחות, ועד לסוף אפריל. המתווה הייחודי של רוב המירוצים, הנופים הכפריים הפסטורליים שבדרך, והעובדה שאין פה מקום לטקטיקה ולשמירת כוחות, הופכים אותם לחובה עבור כל חובבי הענף. הקלאסיקות (שחלקן נקראות מונומנטים) הן בדרך כלל חגם של האול-אראונדרים, אותם הרוכבים שמצד אחד חזקים למדי במיאוצי סיום, אך מצד שני מסוגלים לצלוח גם טיפוסים לא פשוטים במידה רבה של הצלחה. הנה כמה מהמעניינים שבהם:

מילאנו-סאן רמו:  המירוץ, שאותו נוכל לראות בסוף השבוע הקרוב, הוא כמעט היחיד מבין הקלאסיקות המתאים למאיצים הטהורים. למרות שהתוואי שלו לא שטוח לגמרי, הסיום המישורי שלו יביא לכאן את השמנא והסלתא של המאיצים.

הטור של פלנדריה: המירוץ הבלגי (חלק גדול מהקלאסיקות נערכות בבלגיה) הוא הידוע ביותר בין אלו הכוללים קטעי פאבה, הלא הם קטעי האבנים המשולבות הידועים לשמצה. הקטעים, שבחלקם הגדול משופעים, הם שוברי רגליים רציניים, והופכים את המירוץ לכאוטי ומענג במיוחד לצפייה.

פריס-רובה: המקבילה הצרפתית לטור של פלנדריה, הנערכת שבוע אחריו ומכונה "הגהינום של הצפון". בנוסף לקטעי הפאבה, המירוץ מסתיים בוולודרום של העיירה הצפונית רובה, בו הרוכבים צריכים לעשות שני סיבובים. קרה בעבר לא פעם שרוכבים הגיעו יחדיו לוולודרום, וקיימו שם את מיאוץ הסיום – טוויסט יפה למירוץ.

אמסטל גולד: מירוץ הנערך בהולנד (כפי שאפשר לנחש), והוא הראשון בשבוע הסוגר של הקלאסיקות. מירוץ הכולל טיפוסים מעט יותר קשים מהקלאסיקות הרגילות, והזוכים בו מגיעים מבין המטפסים לאול אראונדרים.

לה פלש וואלון: הראשון מבין קלאסיקות הארדנים שבבלגיה. זה המירוץ בעל הסיום הקשה מבין כל הקלאסיקות, הנקרא Muur de Huy – קיר אימתני באורך 1.3 ק"מ עם שיפוע של 10% ממוצע, המגיע נקודתית ל-26%. זהו מירוץ המתאים מן הסתם לפאנצ'רים מסוגו של אלחנדרו ואלוורדה, שכבר זכה בו בשלוש הפעמים האחרונות.

ליאז'-בסטון-ליאז': השני מבין קלאסיקות הארדנים בבלגיה, והקלאסיקה האחרונה של האביב. זהו המירוץ הוותיק מבין כל אלו שהוזכרו. גם הוא משופע למדי, מה שהופך גם אותו לאטרקטיבי למטפסים ולאול אראונדרים כאחד.

בשנה האחרונה נעשה סוג של "העברת שרביט" מהרוכבים הגדולים של הקלאסיקות לדור החדש יותר. פביאן קנצ'לארה, מהקלאסיקנים הגדולים של כל הזמנים, פרש בסוף העונה הקודמת, וטום בונן, עוד קלאסיקן אגדי, יפרוש בסיומה של תקופת הקלאסיקות הנוכחית. מי שנראה מוכן לתת את הטון במירוצים אלו הוא אלוף העולם, פטר סאגאן, שמירוצים מהסוג הזה תפורים למדי ליכולותיו.

והנה כמה מהנושאים המעסיקים את הענף בתקופה האחרונה.

המחלוקת על מעצורי הדיסק: כפי שכבר קרה מזמן באופני השטח, יצרני האופניים שואפים להפוך את מעצורי הדיסק לסטנדרט גם באופני הכביש. למעצורים אלו יש יתרונות על מעצורי ה-V הפשוטים יותר, בעיקר בתנאי כביש רטובים או אם הרוכב רוצה לבצע עצירה מדורגת. ה-UCI (איגוד האופניים הבינלאומי) דוחף להכניס את המעצורים האלו לאופניים במירוצים השונים, אלא שכאן קמה אופוזיציה רבתי לעניין, בעיקר מצד רוב הרוכבים. חלקם פוחדים מאפקט הסכין של הדיסק (אם כי השוליים של הדיסק מעוגלים), וחלקם חוששים מהעובדה שפלוטון המוני הכולל מעצורים מסוגים שונים הוא סכנת נפשות. טענות אחרות היו שהחלפות הגלגלים יהיו יותר קשות, שחוסר הסטנדרט בגדלי הדיסק לא יאפשר לצוותי סיוע ניטרליים להחזיק גלגלים שיתאימו לכולם, ואפילו שזה סתם מכביד על האופניים. העניין מעורר מחלוקת שיצאה מעט מפרופורציה, ונראה שהדיסקים ייכנסו למירוצים כסטנדרט, במוקדם או במאוחר.

קבוצת סקיי והחומרים המפוקפקים: סיפרנו כבר בפוסט סיכום 2016 על שערוריית ה-TUE שסיבכה את קבוצת סקיי. בקצרה נזכיר שמדובר על אישורים שהקבוצה קיבלה מרשויות החוק לתת חומרים אסורים לזוכה הטור דה פרנס, בראדלי וויגינס. הפרשה די מסרבת לדעוך, זאת כיוון שה-UKAD (הרשות הבריטית למלחמה בחומרים אסורים) החליטה לחקור את הנושא בהרחבה. אחד הממצאים שנחשפו היה תיק עם תרופות מסתוריות בכמויות גדולות, שהועבר לידי הקבוצה לפני מירוץ דופינה-ליברה ב-2011. למנהל הקבוצה, דייב בריילספורד, לא היו הסברים מניחים את הדעת לעניין, והוא נצלב ע"י הוועדה החוקרת את הנושא. בריילספורד הוא למעשה הדמות האחרונה המעורבת בפרשה, שעדיין נושאת בתפקיד בקבוצה, והוא סופג את האש מכל עבר על רקע הנסיונות בענף להתנער מהתדמית הבעייתית שלו בעבר. בקבוצת סקיי עצמה מספר רוכבים פרסמו הודעת תמיכה במנהל, בעוד אחרים דרשו בעילום שם שיתפטר מתפקידו. כוכב הקבוצה, כריס פרום, נעטף בשתיקה במשך זמן רב, עד שפרסם הודעת תמיכה משלו בבריילספורד, באומרו ש"ללא בריילספורד, אין קבוצת סקיי". בריילספורד עצמו מסרב לרדת מהבמה, אבל הסיפור הזה רחוק מלהסתיים.